תיאור:
ציפור שיר בגודל בינוני בצבע שחום עם צוואר וראש שחורים באורך 26-23 ס"מ ובמשקל 130 גרם המשתייכת למשפחת הזרזיריים. הרגליים צהובות ומסביב לעין עור חשוף בצבע צהוב. בנוצות הכנף הקצוות לבנים מה שבולט בעת המעוף ככתם לבן על הכנפיים.הזנב שחור-שחום עם קצוות לבנים, המקור צהוב עם בסיס ירקרק מעט והעיניים חומות או חומות אדמדמות.
אין הבדל בין הזכר לנקבה.

מקום חיות:
עצים, מטעים, שיחים, פארקים, גנים ואזורים עירוניים בסביבת האדם.

התנהגות:
המאינה מיוחדת בהליכתה משאר הציפורים שכן היא מהלכת בצורה ומנתרת.
בעונת הקינון הם טריטורייאלים אגרסיביים וחיים בזוגות, לעיתים קרובות ישנם קרבות אלימים.
למרות זאת בסתיו ובחורף הם חיים בלהקות של 20-5 פרטים.
הלהקה יכולה לעוף למרחק של מעל 10 קילומטרים בין אזורי האכילה והמנוחה שלהם בכל יום, המאינה נחשבת כמין שאינו נודד אלא נשאר מקומי ויציב באזורי תפוצתו.
מלבד דגירת הנקבות המיינה מבלה את הלילה בלינה מקובצת שיכולה להגיע למספר של למעלה מ-1000 פרטים, מקומות הלינה יכולים להיות בחלל גגות, בגשרים ובעצים גדולים או כל מקום דומה לאלו.
קריאות טריטוריה נורמאליות הן קולות עזים שנמשכים למשך 5-15 דקות כשהם מופיעים מוקדם בבוקר בשטח הטריטוריה שלהם.
הזכרים קוראים קריאות לעיתים יותר מן הנקבות ובין הזוגות לפעמים נוצרת שירה משותפת.
קריאת הטריטוריה היא קולנית ומעורבבת במגוון צלילים צרודים, גירגורים ופיטפוטים ואפילו קולות שדומים לצלצול מהיר וממושך.
פרטים בוגרים שנמצאים עם צעירים קוראים קריאה עזה וקשוחה שנשמעת כמו "סקוווארק" וקוראים לצעירים לעוף עם קריאה עקשנית שנשמעת כמו "צ'י-צ'י-צ'י".
את הקשר עם הלהקה המיינות משמרות ע"י פטפוטים רעשניים אפילו לאחר בין הערביים וכן לפני עלות השחר.
כדי שהמאינה תשגשג באזור היא זקוקה לטמפרטורה מסויימת שבחודשי החום תעמוד על לא פחות מ-23.2°C ובחודשי הקור לא פחות
מ-0.4°C.
למאינה יש פוטנציאל להעברת מחלות לבני אדם ולבעלי-חיים מבוייתים, לא בהכרח מצוי בפועל.
הן חסרות פחד לחלוטין מבני אדם כל עוד הן יודעות שהם אינם מתכוונים להזיק להן עד כדי שהיא יכולה לגנוב להם אוכל מהצלחת.
יש מעט מצבים בהם היא תוקפת בני אדם אך דבר זה איננו מצוי וכן היא בעלת יכולת חיקוי של קולות, כולל קולות אדם.
מקרים מיוחדים שנצפו בישראל הם הצקה לשלדג לבן חזה עד שנאלץ לוותר על טרפו לטובתם וכן מקרה בו בז מצוי הותקף ע"י ארבעה פרטים עד שוויתר על טרפו.
למרות שבדרך כלל נוהגים לצייר את המיינה כציפור תוקפנית, ברוב היום ניתן לראותה אוכלת בשלווה עם יונים ועורבים במדשאות ואף מוברחת על ידם ממקורות המזון בזמן של עומס.

תזונה:
אוכלת כל, חסרי חוליות ופירות, פסולת שהיא מוצאת באשפה, בכבישים, בדרכים ובמקומות שמניחים בהם חבילות מזון וכן נקטר פרחים.
הן אוכלות לעיתים גם גוזלים קטנים (בעיקר של דרורים), ביצים, לטאות נחשים ועכברים. חסרי החוליות העיקריים שמהן הן ניזונות הן חיפושיות בוגרות וזחלים, חרקים וזחליהם, תולעים, זבובים, חלזונות ועכבישים שהם מוצאים בעיקר בקרקע ולאורך הכבישים ששם חרקים רבים נדרסים מתחת לגלגלי המכוניות.
כמו כן הן אוכלות גם מזון שהן מנקרות בפני השטח באזורי מרעה ובמחסני תבואה.

קינון:
הזוגות נשארים ביחד שנה אחר שנה ושומרים על טריטוריה מסויימת באופן רצוף.
הקן נראה בצורת גביע כשהוא נבנה באזור טבעי ובנייתו מתבצעת ע"י שני בני הזוג, הוא מבולגן לחלוטין ועשוי ממגוון חומרים כמו עלים, עשבים, נוצות ומגוון של חומרי פסולת שהם מוצאים. הקן ממוקם בגובה 15-10 מטרים מעל פני הקרקע.
לרוב הקן נבנה בחלל עצים (לעיתים במקום שמשומש ע"י ציפור אחרת) וצוקים אבל גם בחללים מלאכותיים כמו קופסאות חשמל, צינורות לניקוז מים ואף רמזורים, לעיתים הקן נבנה גם בצמחייה סבוכה.
בעיקרון קינונים ניראו בכל חודשי השנה אך עיקרי העונה היא למשל בניוזילנד באמצע אוקטובר עד תחילת מרץ, בעיקר בנובמבר וינואר, ובישראל בין פברואר לאוגוסט. בדרום אפריקה עיקר הקינון הוא בין ספטמבר ליוני.
הבחירה המועדפת עליה לאתרי קינון היא כתלים ותיקרות של בניינים מה שהופך אותה למטרד כלפי בני-אדם.
קרבות אלימים פורצים לעיתים קרובות בין השכנים באזורי הקינון כאשר זוג רוצה לגרש את הזוג השכן. כל אחד שותף להאבקות עם זה שמולו וזה שמצליח להפיל את השני לקרקע ולאחוז אותו בצפורניו הוא המנצח.
המתחרים דוחקים אחד את השני עם המקור ללא רחם ולבסוף הזוג המפסיד עוזב ומחפש מקום קינון אחר.
בדרך כלל כל זוג משלים 2 מחזורי קינון בשנה, בכל תטולה 6-1 ביצים (4 בממוצע). צבע הביצים כחול-ירקרק והן מוטלות מוקדם בבוקר.
הדגירה מתחילה לאחר הטלת הביצה האחרונה ומתבצעת בעיקר ע"י הנקבה במשך היום ובלילה רק הנקבה דוגרת למשך 14-13 ימים.
שני בני הזוג מאכילים את הגוזלים במשך 32-20 ימים (25 בממוצע), מחזור הקינון מסתיים סופית לאחר יותר מ-3 שבועות מהרגע שהגוזלים פרחו מהקן.
הצעירים יוצרים להקות קטנות רק כאשר הם מגיעים לעצמאות מלאה. הרבה מהצעירים מתחלקים לזוגות כבר בגיל 9 חודשים אך רק מעט נקבות מנסות לקנן.

תוחלת חיים:
ב-Hawke's Bay שבניוזילנד מספר מיינות (שזוהו בעזרת רצועות צבע (טיבוע)) נמצאו בחיים בגיל 12 שנים ומעלה, אורך החיים המשוער שלה הוא 15 שנים.

תפוצה:
נפוצה מאוד בגוש דן וממשיכה להרחיב את תחומה לשאר חלקי הארץ.
מוצאה העיקרי בהודו ודרום מזרח אסיה, מאיראן וקזחסטאן ועד מלזיה וסין וכן במצרים.
בהודו המאינה מכונה "חבירו של האיכר" מכיוון שהיא אוכלת את החרקים המזיקים ליבול, כמו כן היא מסמלת סמל ל"אהבה נצחית" בגלל הנטייה שלה למונוגמיה לכל חייה.
מקור השם מאינה הוא בשפה ההינדית (הלשון המדוברת בצפונה של הודו) המושג
"maina" הוא כינוי לציפור ממשפחת הזרזיריים, כמו כן במושג "maina" לעיתים מכנים בנות צעירות.
היא החלה לעשות הכרות לאורך כל האיזורים בעולם, בעיקר הובאה כדי לצמצם את אוכלוסיית החרקים בשטחי חקלאות ע"י ד"ר וויליאם היילדאבראנד.
בעקבות זאת היא צמצמה את אוכלסיית מקנני החורים ע"י התחרות על חורי קינון, השמדת קינים ע"י הביצים ולעיתים אף אכילת גוזלים קטנים (בעיקר של דרורים) וכן גירוש יונקים קטנים.
סוד ההצלחה הוא בעיקר בגלל יכולת ההסתגלות שלה וההתנהגות האגרסיבית כלפי שאר המינים.
כיום היא כבר נפוצה בדרום אפריקה, בצפון אמריקה, באוסטרליה, בניוזילנד ובישראל.
היא התחילה במלבורן (עיר נמל בדרום באוסטרליה)מדרום מזרחה של אסיה בשנים 1862-1872 ובמהירות התחילה להתבסס.
ב-1883 הובאה לצפון מזרחה של Queensland כלוחמה ביולוגית כנגד חיפושיות וטפילים המזיקים לחקלאות, בפרט כנגד מטרד הארבה והחיפושיות.
לאחר השחרור ההתבססות התחילה לאורך המזרח ובשנים 1940-1950 המיינה התבססה בהרבה אזורים עירוניים.
נסיונות נוספים בהם הובאו מאינות ל-Launceston וטסמניה ב-1900 ולאחר מכן ב-1955 נכשלו.
מספר תצפיות דווחו מאז, על כל פנים קרוב לוודאי שהגורם הוא שחרור ציפורים ביבשת.
בדרום אסיה אינו נתפס כמזיק מכיוון שקבוצות מיינות עוקבות אחרי המחרשות ואוכלים את כל החרקים והזחלים מפני הקרקע.
באוסטרליה מצד שני בגלל הרגלי האכילה שלהם שכוללים פירות ובייחוד תאנים שבכך גורמים לנזקים בעצי הפרי שם הם נתפסים כמזיקים.
באוסטרליה חללים לקינון די חסרים מכיוון שרוב הקרקעות מנוצלות לחקלאות מה שיכול להסביר את הקשיים שנוצרו למינים המקומיים דווקא שם.
מאינות גרמו נזק למינים מקומיים כמו לרוזלות בגלל ההתחרות שלהם על מקומות קינון בין היתר התלוו תקיפות קינים כגון אכילת ביצים וגוזלים שמנעו מהם להמשיך ולקנן.
המאינה יכולה לגרש אפילו ציפורים גדולות מקינם כמו ה-Kookaburras (מין ממשפחת השלדגיים בגובה 43 ס"מ, מצוי באוסטרליה) וה-Dollar (מין ממשפחת הכחליים באורך 30 ס"מ, מצוי באוסטרלי).
המאינות גם מגרשות יונקים קטנים כדוגמאת הכיסן הדואה (אורכו 10 ס"מ) מן החורים בהם הם מתגוררים וכתוצאה מכך מכיוון שהם נשארים ללא מקום להתגורר בו אוכלוסיות מרכזיות מהם נעלמו.
לעיתים יש מקרים בהם מתקהלות קבוצות בהתקפה על ציפורים ויונקים כדוגמאת האופוסום.
בשנת 2000 נרשמה המאינה ע"י האיחוד העולמי לשימור הטבע (IUCN) כמין פולשני.
למרות כל זאת באוסטרליה המיינה אינה רשומה כמין מוכר במשרד לשימור הטבע מלבד ב-ACT (איגוד שימור מדיני באוסטרליה) שמזרים משאבים למציאת פיתרון לבעיה.
בקנברה עיר הבירה של אוסטרליה (מכסה שטח של 805.6 ק"מ מרובע), שוחררו 110 פרטים בין 1968 1971 ובשנים אלו התרחבות האוכלוסיה הממוצעת מוערכת בריבוי של כ-15 פרטים לכל ק"מ מרובע.
לאחר 3 שנים ריבוי המספר בפרטים היה בחלק מהשטחים 75 פרטים לכל ק"מ מרובע.
בישראל התחילה להתפשט החל משנת 1997 לאחר שמספר פרטים ברחו מהצפארי בפארק גני יהושע והתחילו להתרבות באופן עצמאי, בתחילה התבססו טוב בגוש דן (למרות שהיו מעידות בשנים מסויימות בשנות ה-90) ומשם התחילה להרחיב את תחומה לשאר חלקי הארץ.
מכיוון שהיא אוהבת אזורים לחים היא עדיין לא הגיעה למקומות היבשים יותר בארץ כדוגמאת ירושלים.
קצב הריבוי מהיר מאד ובשנת 2005 כבר דווח שנראו פרטים בבאר שבע בדרום ובנהריה בצפון.
בגלל הניסיון המר של אוסטרליה ושל הוואי ששם המאינה גרמה להפחתה ניכרת באוכלוסיות של מינים מקומיים מקנני-חורים חוששים הביולוגים של רשות הטבע והגנים שבארץ יקרה דבר דומה, ושכתוצאה מהתרבות המאינות יצטמצמו אוכלוסיות הדוכיפת, הירגזי, דרור הבית והנקרים. לכן התחילו לאחרונה ללכוד אותן.
ישנם אף רמיזות להשמדת אוכלוסיית המיינות ו"המינים פולשים" בכלל בדרכים שעד כה לא הצליחו מסיבות טכניות של חוסר תמיכה כספית ממשרדי הממשלה ומחוסר עידוד ציבורי בנושא שלא רואה בכך דבר שראוי להתערב בו,
הסיבה העיקרית היא שלא שווה להשקיע משאבים בדבר שכבר ממילא לא בר ביצוע מכיוון שהאוכלוסיה גדולה מספיק מכדי שיהיה אפשר לשלוט בה.
אך ראוי לזכור שקשה ללמוד לקח מאוסטרליה מכיוון ששם חסרים חללים למקומות קינון בגלל המחסור במקומות מיוערים מכיוון שרוב השטח מנוצל לחקלאות לכן ההתמודדות על מקומות קינון יותר קשה,
בישראל יש שפע יחסי של מקומות למקנני חורים גם טבעיים וגם מלאכותיים כך שהעניין הוא אחר וחסר התאמה.